אני מרגיש, אני מרגישה וזה בסדר, זאת לא בושה" ספר ילדים חדש ומתוק

 

בעולם שבו אנחנו, המבוגרים, מתקשים לעיתים לתת שם לרגשותינו, מגיע ספרה החדש של ד"ר נעמי באום ופותח דלת רחבה ומזמינה לעולמם הפנימי של ילדים בגיל הרך. ספר זה הינו הרבה יותר מעוד סיפור – הוא שער לתכנים חשובים, המעודד חוסן נפשי ואינטליגנציה רגשית כבר מגיל צעיר.

התוכן: עלילה קלילה לתכנים עמוקים

הסיפור נפתח ביום משמח במיוחד – יום ההולדת של דני הדובי. מתוך שמחתו הגדולה, דני יוצא להזמין את חבריו למסיבה, ומגלה שכל אחד מהם נמצא במקום רגשי שונה לחלוטין.

ד"ר באום, מומחית בעלת שם עולמי בתחום החוסן והטראומה, משתמשת במומחיותה כדי להציג בפני הילדים מנעד רגשות רחב – שמחה, דאגה, עצב, רוגע, כעס והתרגשות – והכל בצורה ידידותית, ברורה ונטולת שיפוטיות. הספר מלמד את הקוראים הצעירים לזהות את הרגשות בשלוש דרכים שונות: מעשים, מחשבות ותחושות גוף.

כך, למשל, הילדים לומדים לזהות איך כעס "מרגיש" בגוף ואיך הוא מתבטא בהתנהגות, מה שהופך את המושג המופשט למוחשי וברור הרבה יותר.

המסר המרכזי שעובר כחוט השני לאורך כל הספר הינו חשוב מאין כמוהו: כל רגש הוא לגיטימי. מותר להרגיש הכל, וזה בסדר גמור.

התאמה מושלמת לגיל הרך

הספר מיועד לילדים בגילאי 3-6. למרות הנגיעה בתכנים עמוקים, העלילה פשוטה, חזרתית ומאפשרת לילדים לנחש ולצפות את הבאות – מה שמעניק להם תחושת שליטה והבנה. השימוש בדמויות של חיות אהובות מוסיף רכות ומעורר הזדהות.

איורים מקסימים המעוררים את הרגש לחיים

האיורים המקסימים של שרון עמלני רכים ומלאי חן וצבע. הם לוכדים בצורה מדויקת את ההבעות והמחוות הגופניות של כל רגש ורגש. ניכר שהייתה חשיבה מעמיקה גם בתחום זה: הניצוץ בעיניים בשמחה, או כיווץ הפנים בכעס, מאפשרים להעביר את המסר גם ללא מילים.

לסיכום

זהו ספר מלא חום וחמלה שנכתב על ידי אנשי מקצוע, המעניק לילדים לגיטימציה ועידוד להרגיש, ונותן להם כלים להבין את עצמם טוב יותר.

אני כסבתא, כבר הוספתי ספר זה לרשימת הספרים המועדפים לקריאה משותפת בשעות הזהב עם נכדיי.

קראתי (אך    לא ראיתי עזרים אלה) כי בנוסף לספר יצרו  ערכה שכוללת  גם מגוון עזרים נלווים . 

בובות יד מדמויות הספר, חוברת צביעה שמבוססת על הדמויות בספר 

. את חוברת הצביעה אפשר להוריד מאתר אוהל

 https://www.ohelfamily.org/resources 

נונה -מחול שהינו חוויה רגשית עמוקה

 לאחר סיבוב הופעות ארצי מצליח במיוחד, שבמהלכו צפו למעלה מ־10,000

איש ביצירה שזכתה לשיח ער ומרגש– מגיעה להקת מחול  ורטיגו אל במת

בית האופרה הישראלית בתל אביב עם נונה (NONA)  יצירה חדשה,

עכשווית ונוקבת מאת נעה ורטהיים ורנה ורטהיים קורן בשיתוף רקדני הלהקה.

זהו רגע שיא ליצירה שנולדה מתוך תקופה של טלטלה ושואלת את השאלה :

איך בוחרים לחיות את הזמן שניתן לנו ?

מדובר במסע חושי־גופני אל לבו של אחד המושגים החמקמקים והעמוקים

ביותר.

צילום טל קרט

על רקע השנים האחרונות – שנים של טלטלה, שבר ואי־ודאות – מבקשת

היצירה לשאול: כיצד אנו חיים את זמננו? מהי נוכחות בעולם משתנה? וכיצד

הגוף מגיב למציאות שאינה מאפשרת לעמוד במקום?

שם היצירה נקשר לשלוש אלות הגורל מן המיתולוגיה הרומית והיוונית, הטוות

את חוט חייו של כל אדם. בדומה להן, גם במחול של ורטיגו נפרם ונשזר הזמן

שוב ושוב – נמדד, נמתח, נחתך ומתחדש.

צילום טל קרט

במרכז המופע ניצבים רקדני הלהקה, הנעים בתוך מרוץ הזמן של התרבות

המודרנית: הגוף נדחף קדימה עד סף מכניות – תנועות חוזרות, ריצה במקום,

דחיפות בלתי פוסקת. ואז, לפתע, הזמן מאט. נפתח. משתחרר. מתאפשרת

התבוננות. נוכחות. עדינות שיש בה גם הכנעה והכרה בשבריריות הקיום

וביופיו.

כוריאוגרפיה | נעה ורטהיים, רנה ורטהיים קורן

16.4.2026 , יום חמישי בשעה 20:00 – באופרה הישראלית 

לרכישת כרטיסים - https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

המשכן לאומנויות הבמה , תל-אביב

"דולדן" מאת ארז מירנץ - פנטזיה סטירית בועטת , המעוררת מחשבה.

 הספר "דולדן" מאת ארז מירנץ הוא אחת היצירות המקוריות והמושחזות שקראתי בתקופה האחרונה. זוהי אינה  עוד פרוזה, מדובר בסאטירה דיסטופית פראית, שמרגישה לפעמים כמו שילוב בין פרק של "דברים מוזרים" לבין המציאות הישראלית הכי יומיומית והכי אבסורדית שלנו.

ארז מירנץ, הינו מחזאי בנשמתו לראשונה קפץ לפוזיציה חדשה כתיבת רומן שלם. מביא לספרו יכולת דרמטית מרשימה איתה בנה עולם שמרגיש מוכר מדי, אך בו זמנית מעוות לחלוטין. בכתיבתו הקולחת מצליח ליצור עולם ספרותי עשיר ומפורט, שבו הקורא מרגיש כאילו הוא פוסע לצד הדמויות. הכתיבה שלו מלאת חיים ודימויים, והיא מצליחה להעביר את האווירה המיוחדת של הסיפור בצורה משכנעת.

על מה הספר ? בלי ספוילרים

העלילה עוקבת אחר הגיבור דולדן, עובד זוטר במערכת בירוקרטית המנסה לנווט את חייו בתוך . דולדן הוא ה"אנטי-גיבור" הקלאסי – אדם קטן בתוך מכונה גדולה שמנסה למחוק את האינדיבידואליות שלו בשם אידיאלים שנשחקו מזמן.

הרומן מתאר עולם מקביל לשלנו במנהיגיו אבל אחר, סוג של פנטזיה לא מוכר. הרומן יכול להיקרא גם כסיפור התבגרות, כעלילת ריגול, כנרטיב רומנטי ואף כהרפתקה.

הנושאים בהם עוסק הספר הינם אוניברסליים ורלוונטיים, כמו משפחה, אהבה, אובדן, חיפוש עצמי ומשמעות החיים. מירנץ מטפל בנושאים אלה ברגישות ובחוכמה. הוא מצליח להעלות שאלות חשובות ומעוררות מחשבה תוך הצגת נקודת מבט מיוחדת. הספר מציע נקודות מבט חדשות ומעניינות על החיים ועל העולם. הספר השאיר אותי עם חומר למחשבה על אהבה, חברות ואובדן . אוהבת ספרים שממשיכים ללכת איתי במחשבה עוד ימים אחרי שסיימתי לקרוא

אני ממליצה לקרוא את " דולדן " במיוחד בימים אלה בהם כל אחד מאיתנו מחפש בריחה קטנה למקומות אחרים של פנטזיה בקריאה איכותית, המעוררת מחשבה וריגוש.

דולדן / ארז מירנץ. כתב הוצאה לאור. 248 עמודים.

ניתן לקריאה בפורמט של נייר וגם דיגיטלי

"הפתרון הסופי בינתיים": מינימליזם, הומור שחור וטראומה קיומית

ההצגה "הפתרון הסופי בינתיים" היא אירוע תיאטרלי יוצא דופן ורלוונטי במיוחד, המשתמש בעיצוב מינימליסטי ובאולם קטן ואינטימי כדי לגעת במקסימום כאב ודילמות קיומיות.

הכותבת הדר גלרון והבמאי רועי הורוביץ מעיזים לגעת בנושאים קשים רגשית ושנויים במחלוקת. ההצגה מחולקת לשלושה צירי שיח, בהם ההומור השחור משמש ככלי הישרדותי וכמנוף לביקורת חברתית, תוך התבוננות כנה ואמיצה פנימה.

ציר הקיום: אנחנו מול העולם

ההצגה משקפת באופן נוקב את מצבה של מדינת ישראל מול ההתנגדות הגוברת בעולם. היא נותנת ביטוי לתחושת הבדידות הלאומית, הכעס והתסכול מול הדה-לגיטימציה. ההומור השחור מאפשר לבחון את הכאב הפוליטי דרך ציניות חותכת, המציבה את הקהל אל מול המציאות שבה אין מנוס מהקונפליקט. בבוטות מסוימת יש שימוש באזכורים ויזואליים של השואה שיצרו רחש ברור של אי-נוחות בקהל.

רועי הורוביץ . צילום איריס לוי

צילום איריס לוי

 החרדה האישית: הכאב ב"בקטנה"

בציר האישי של הפרט בתוך הכאוס הכללי שאירע ב־ 7 באוקטובר, ההצגה מתמקדת בחרדה האישית של אלה שחוו את הטראומה "בקטנה". היא נותנת מקום לקולות של תחושת האשמה, חוסר האונים והצורך למצוא פרופורציה לכאב האישי בצל גודל האסון הלאומי. המפגש האינטימי באולם יוצר תחושה של חוסר מנוס, כאילו הקהל עצמו הוא חלק מהמשפחה המטפלת במשבר.

הוויזואליה המזעזעת: כפי שצוין, הסרטון הקשה שהוקרן הוא שיא דרמטי. הוא משמש ככלי להזכיר לקהל שמאחורי כל הומור ודיון עומד מחיר פיזי בלתי נתפס. תחושת ה"בטן המתהפכת" היא הוכחה לכך שההצגה הצליחה להפוך את הדיון התיאורטי לחוויה פרובוקטיבית במיוחד.

הכותבים התייחסו באומץ לסוגיית אין-סוף ימי המילואים אליהם נקראים המילואימניקים כדי לשמור על המדינה.

הדר גלרון. צילום איריס לוי

צילום איריס לוי

העתיד: תפריט הבחירה המקברי

בחלקה השלישי, ההצגה מגיעה לשיא של פרובוקציה תיאטרלית ורלוונטיות מחרידה, כשהיא מעלה את השאלה: מה הלאה?

באופן מקברי מאוד, זוג השחקנים מציע לצופים "תפריט בחירה" המזכיר תפריט במסעדה, תפריט המתייחס לאופנים השונים של המוות. הקהל נדרש באופן אקטיבי לבחור: "הקפידו לבחור רק מנה אחת".

האפשרויות, כמו "מתאבנים", "מזון מהיר" והלהיט "שבעה באוקטובר ספיישל" ממחישות את הדרך שבה הומור שחור מעבד את הטראומה. הצגת המוות כ"ספיישל" ב"תפריט" הופכת את האסון לחוויה צרכנית, ובכך היא מוחה נגד הדרך שבה אנו מעכלים את האירועים הנוראיים באופן מנותק, ובוחנת את מידת השליטה או חוסר השליטה שלנו על סוף חיינו.

הדר גלרון ורועי הורוביץ. צילום איריס לוי 

ניקיון פוליטי: יאמר לזכות הכותבת  שהצליחה בחוכמה רבה שלא להיכנס – ואפילו במשפט – לאזור הנפיץ זרוע המוקשים של הפוליטיקה הפנימית העכשווית. לא הייתה כל נגיעה לימין או לשמאל, מה שהשאיר תחושה של ניקיון ואמינות בכל השחור העוקצני בו דנה ההצגה.

לסיכום "הפתרון הסופי בינתיים" היא הצגה אמיצה, חכמה וחיונית. באמצעות מינימליזם אמנותי ומקסימום פרובוקציה רגשית – ובראש ובראשונה ההומור השחור הנוקב – היא מנהלת את הדיון הציבורי הכואב ביותר של ישראל בעידן הנוכחי. מומלץ לראות, אך להגיע עם בטן ריקה.

יוסי בנאי - כובש האוורסט של הישראליות

 במלאת 20 שנה למותו אירוע מיוחד במסגרת סדרת "גיבורי תרבות" של מרכז חיים גורי לתרבות 10.12.25 בבית הקונפדרציה בירושלים.

לפני 20 שנה הלך יוסי בנאי (1932-2006) לעולמו, אך רוחו, רוח היוצר הבימתי מהגדולים שקמו לנו, חיה עדיין אתנו, וקולו הלא נשכח עדיין מהדהד בכל תחומי האמנות שנגע בהם, מהבידור הקל ועד למחזאות הגבוהה.

 

"יוסי בנאי, נולד בשכונת מחנה יהודה, וקולות השוק וצבעיו היו תשתית נוף מולדתו. היה אוטודידקט שהסתייג ממסגרות מחייבות, ובזכות נתונים ביוגרפיים לא שגרתיים אלה הוא הצליח להרים את מסכי הברזל המפרידים בין אמנות גבוהה לנמוכה, ולשחרר את הדיאלוג הישראלי מן המליציות התיאטרלית והפאתוס הרוסי ששלטו בכיפה בימיו. אם כיום אנחנו מדברים עברית חופשית וטבעית ולא רשמית וילידית יותר, הרי זה לא מעט בזכות מאבקיו החינניים לדאוג שנפסיק לקחת את עצמנו ברצינות רבה מדי ונצחק על עצמנו ככל האפשר, בין השאר עם להקת הגשש החיוור שהוא כתב לה וביים חמש תוכניות. מספר בני ציפל.

 

בערב המיוחד בעריכתו והנחייתו של בני ציפר ישתתפו: עמית נאור , חוקר התרבות הישראלית.

 ד"ר אורי הולנדר שחקר את השותפות התיאטרונית-הספרותית של בנאי עם המחזאי ניסים אלוני.

המוסיקולוגית ד"ר אסנת גולדפרב-ארזואן שתאיר את המפגש המיוחד בין מילים למוסיקה ביצירתו של בנאי. שם טוב לוי, שכמו בנאי לפניו, יצר ויוצר את הפסקול של הישראליות.

מחיר כרטיס: 30 שקל

רכישת כרטיסים: בית הקונפדרציה, טל' 02-5399360, ובאתר בית הקונפדרציה:

http://www.confederationhouse.org

למידע נוסף: "בית הקונפדרציה" בפייסבוק

 

"פינק ליידי": הצגה הפורצת חומות של שתיקה

  "פינק ליידי": הצגה הפורצת חומות של שתיקה

ההצגה פינק ליידי שעולה לבמת תיאטרון באר שבע  (עיבוד בימתי לסרטה עטור השבחים של מינדי ארליך) אינה עוד דרמה על המגזר החרדי. ההצגה מציגה בפני הצופה באומץ פסיפס אנושי מורכב ורב-שכבתי של זהות, תשוקה וחופש. זו יצירה עוסקת ברגישות רבה וגם עם חוש הומור חד בנושא הטעון. הדרך החכמה והנוקבת שבה מנותחות סיטואציות חיים מורכבות, שבהן תפיסות עולם שונות מתנגשות זו בזו, מהווה חלק מרכזי בהבנת המשברים הפנימיים שלנו.

הדרך לחופש פנימי

סיפור המחזה סובב סביב חייה של בתי, האישה החרדית הצעירה. כאשר חייה מתערערים עם גילוי הסוד האפל של בעלה לייזר (המשיכה שלו לגברים ואיום הסחיטה), ההצגה בוחרת להתמקד במסעה האישי והפנימי של בתי, בו היא עוברת סוג של התבגרות והתפקחות עצובה.

המחזה מטפל באומץ ובכנות בהתעוררות הנשית, ומלווה את הגיבורה בדרכה אל החירות הרגשית והמינית בתוך מציאות שמרנית סגורה. בתי נקרעת בין אהבתה העמוקה לבעלה ושלמות משפחתה, לבין הכאב של זוגיות נטולת תשוקה ותחושת הכליאה שלה בתוך ציפיות חברתיות קלסטרופוביות.

צילום איריס לוי

צילום איריס לוי

צילום איריס לוי

ההצגה מעלה שאלה אמיתית: האם אהבה כנה וכבוד הדדי יכולים לשרוד כאשר התשוקה והנורמות החברתיות מתנגשות בהם? המסע של בתי הוא מסע של הגדרה עצמית, המציג אומץ נשי נדיר לבחור באמת שלה, גם במחיר שבירת מסגרת החיים המוכרת.

צילום איריס לוי

כאב וחסד

נושא נוסף השזור בהצגה  נוגע בכאב העצום הוא ההוויה ההומוסקסואלית בתוך חברה שמרנית המוקיעה אותה. היא מציגה את לייזר לא כ"רשע" אלא כקורבן אומלל של נסיבות ושל ציפיות שאין ביכולתו לעמוד בהן, כולל הניסיונות הנואשים שלו "לתקן את התקלה" באמצעות טיפולי המרה.

"פינק ליידי" הינה הצגה מרתקת, מרגשת ונוגעת ללב, המציבה זרקור חשוב למצוקה בחברה החרדית הסגורה.

צוות השחקנים מציג ביצועים נוגעים ללב ומדויקים, המצליחים להעביר את עוצמת הדרמה הפנימית והרגשית בכישרון רב.

צילום איריס לוי . כל השחקנים עם איה קפלן כותבת המחזה

תיאטרון באר שבע הוא התיאטרון הרפרטוארי הגדול והוותיק ביותר בדרום ישראל. זו העונה ה 53 שהתיאטרון פעיל ומהווה מוסד תרבותי מרכזי ומשפיע על חיי העיר והנגב כולו.

מחזה מאת איה קפלן

בימוי כפיר אזולאי

מוסיקה דניאל סלומון

צוות השחקנים

אורי דב יוסף בלופרב, עינת הולנד, פלורנס בלוך, דנה מיינרט, חגית דסברג, נעמי אורן, ינאי כץ, גל כהן, דולב אסולין

חגיגה של יצירה בגבעת חביבה : מסע אמנותי בין מיצגים למוזיקה בפסטיבל "מתחת לפנס"

 כמדי חול המועד סוכות גם השנה התקיים פסטיבל "מתחת לפנס" בגבעת חביבה. אירוע תרבותי-חברתי ייחודי, המהווה את אחד ממוקדי המפגש המעניינים בין אמנות לקהל, ובין קהילות שונות, בלב המועצה האזורית מנשה. הפסטיבל הוא חגיגה של אמנות המתרחשת במרחב הפתוח. שבילי גבעת חביבה לובשים חג, הופכים  לגלריה חיה ונושמת עשירה במבקרים מכל הגילאים.

אך טבעי שפסטיבל כזה מתקיים בגבעת חביבה. המרכז כולו מוגדר כ"מרכז לחברה משותפת", וכן הגלריה לאמנות שבו הפעילה עשרות שנים ומציגה אמנות עכשווית בעלת תפיסה ערכית וחברתית.

הפסטיבל מציג  אמנות נגישה ואינטראקטיבית. במקום להינעל במוזיאון, האמנות מוצגת מתחת לפנסי הרחוב ובפינות נסתרות, מה שהופך את המפגש איתה לבלתי אמצעי, מפתיע ומחבר.

שילוב האמנות בימי הפסטיבל הינו חוויה ייחודית.   אמנות עכשווית לדוגמה פיסול באור  לצד תיאטרון רחוב, מיצגים, מחול, וכמובן גם מופעי מוזיקה מרכזיים מהשורה הראשונה – כשאנחנו ביקרנו הופיעה על הבמה המרכזית להקת הבלקן ביט בוקס המצוינת שהרקידה את הקהל עד אפיסת כוחות.

היופי בפסטיבל הוא המפגש בין אמנים מרקעים שונים, חובבים ומקצועיים  מציגים ויוצרים יחד באותו מרחב בדיוק כמו האווירה המתקיימת כל ימות השנה בגבעת חביבה.

פסטיבל "מתחת לפנס" והגלריה בגבעת חביבה אינם רק מקום לצרוך אמנות, אלא מרחב פעיל שבו אמנות נוצרת ככלי לפתיחות וחיזוק הדיאלוג בחברה הישראלית.