ש נושאים שכשאנחנו נתקלים בהם, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להתכווץ. מוות, אבל, וחלוקת קברים הם ללא ספק בראש הרשימה הזו. בתיאטרון באר שבע מציגים דרך נוספת לעסוק בנושאים אלו – דרך הצחוק. הם אינם חוששים לגעת בעצבים החשופים ביותר של הקיום האנושי, ובהעלאת ההצגה "מקומות שמורים", הם מראים לצופה שאפשר, ואפילו נחוץ, לעסוק במוות בדרך מבריקה, אמיצה ומצחיקה עד דמעות.
האומץ לצחוק כמעט על הכול
"מקומות שמורים", דרמה-קומית ישראלית חדשה מאת איתן ענר ובבימויה של תמר קינן, לוקחת סיטואציה מקברית לכאורה והופכת אותה לקומדיה אנושית ישראלית משובחת. חנה (אסתי זקהיים הנהדרת), אלמנה דתייה מרמת גן, מגלה לתדהמתה שבחלקת הקבר שרכשה לעצמה מבעוד מועד, לצד בעלה המנוח, נקברה אישה אחרת. הדמיון מתחיל לרוץ קדימה: "מי האישה הזרה הזו השוכבת לצד בעלי?"
כאן טמון היופי, וגם העוקץ, של ההצגה: במקום לשקוע בטרגדיה או בביקורת חברתית יבשה על חברות קדישא, המחזה בוחר בהומור ככלי נשק וככלי ריפוי. הבחירה לעסוק במאבק על "נדל"ן נצחי" בדרך קומית היא הברקה. היא מאפשרת לקהל לקחת חלק ולגעת בפחד הכי גדול שלנו – הסופיות – ממרחק בטוח, דרך המגוחכות של העיסוק הבירוקרטי ופחות (למרות נוכחותו) בכאב.
צילום: מעיין קאופמן
חוש הומור כשפה של פיוס
חוש ההומור בהצגה אינו "הומור שחור" זול. הוא נובע מתוך הסיטואציות האבסורדיות ומתוך המפגש בין הדמויות המנוגדות. המסע של חנה להשבת "המקום שלה" מפגיש אותה עם חנא, אותו משחק חליפה נאטור הכריזמטי – עורך דין בדימוס, אלמן ערבי-נוצרי מיפו. הבחירה בדמות זו מוסיפה עוד עוקץ לנושא. המפגש בין היהודייה לבין הערבי-הנוצרי מעלה רבדים נוספים של קונפליקט, שגם אותו צולחת ההצגה בדרך ההומור המשובח.
צילום: מעיין קאופמן
הדיאלוגים שנונים, מלאי חן ומפתיעים ברגישותם. ההומור משמש כאן כשפה משותפת, המגשרת על פני פערים של דת, לאום ותרבות מול הגורל המשותף לכולנו. הצחוק שנשמע באולם בתכיפות רבה הרגיש לי לא רק צחוק של שעשוע. בהקשבה ללחשושים העוברים בקהל הובהר לי כי הצחוק הוא צחוק של פורקן, של הזדהות, ושל הבנה שדווקא העיסוק בסוף מדגיש את חשיבותם של החיים, האהבה והקשר האנושי ב"כאן ועכשיו". המאבק על הקבר הופך, בדרך פלאית וקומית, למאבק על הזכות להתאהב מחדש בחיים.
התיאטרון כמוסד אמנותי אמיץ
בעונת ההצגות הנוכחית צפיתי במספר הצגות חדשות בתיאטרון באר שבע. התיאטרון באר שבע מוכיח שוב שהוא מוסד אמנותי אמיץ ורלוונטי, שאינו נרתע מעיסוק בנושאים מורכבים, טעונים וכואבים. לצד "מקומות שמורים", הרפרטואר כולל יצירות כמו "העלמה והמוות" (העוסקת בטראומה ונקמה) ופינק ליידי (העוסקת במגזר החרדי) המראות מחויבות עמוקה להצבת מראה מול החברה הישראלית, גם כשההשתקפות אינה קלה לצפייה. הבחירה להנגיש נושאים אלו, ובמיוחד את נושא המוות, דרך קומדיה איכותית כמו "מקומות שמורים", היא עדות לבגרות אמנותית ולהבנה עמוקה של כוחו המרפא של התיאטרון.
משתתפים : אסתי זקהיים, חליפה נאטור, אורן כהן/יואב דונט, רון ביטרמן, ויקי כהן, מיכל שטמלר
