ההצגה "הפתרון הסופי
בינתיים" היא אירוע תיאטרלי יוצא דופן ורלוונטי במיוחד,
המשתמש בעיצוב מינימליסטי ובאולם קטן ואינטימי כדי לגעת במקסימום כאב ודילמות
קיומיות.
הכותבת הדר גלרון והבמאי רועי הורוביץ מעיזים לגעת בנושאים קשים רגשית ושנויים במחלוקת. ההצגה מחולקת לשלושה צירי שיח, בהם ההומור השחור משמש ככלי הישרדותי וכמנוף לביקורת חברתית, תוך התבוננות כנה ואמיצה פנימה.
ציר הקיום: אנחנו מול העולם
ההצגה משקפת באופן נוקב את מצבה של מדינת ישראל מול ההתנגדות הגוברת בעולם. היא נותנת ביטוי לתחושת הבדידות הלאומית, הכעס והתסכול מול הדה-לגיטימציה. ההומור השחור מאפשר לבחון את הכאב הפוליטי דרך ציניות חותכת, המציבה את הקהל אל מול המציאות שבה אין מנוס מהקונפליקט. בבוטות מסוימת יש שימוש באזכורים ויזואליים של השואה שיצרו רחש ברור של אי-נוחות בקהל.
 |
| רועי הורוביץ . צילום איריס לוי |
 |
| צילום איריס לוי |
החרדה האישית: הכאב ב"בקטנה"
בציר האישי של הפרט בתוך הכאוס הכללי שאירע ב־ 7 באוקטובר, ההצגה מתמקדת בחרדה האישית של אלה שחוו את הטראומה "בקטנה". היא נותנת מקום לקולות של תחושת האשמה, חוסר האונים והצורך למצוא פרופורציה לכאב האישי בצל גודל האסון הלאומי. המפגש האינטימי באולם יוצר תחושה של חוסר מנוס, כאילו הקהל עצמו הוא חלק מהמשפחה המטפלת במשבר.
הוויזואליה
המזעזעת: כפי שצוין, הסרטון הקשה שהוקרן הוא שיא דרמטי. הוא משמש ככלי להזכיר לקהל שמאחורי
כל הומור ודיון עומד מחיר פיזי בלתי נתפס. תחושת ה"בטן המתהפכת" היא
הוכחה לכך שההצגה הצליחה להפוך את הדיון התיאורטי לחוויה פרובוקטיבית במיוחד.
הכותבים התייחסו באומץ לסוגיית אין-סוף ימי המילואים אליהם נקראים המילואימניקים כדי לשמור על המדינה.
 |
| הדר גלרון. צילום איריס לוי |
 |
| צילום איריס לוי |
העתיד:
תפריט הבחירה המקברי
בחלקה השלישי,
ההצגה מגיעה לשיא של פרובוקציה תיאטרלית ורלוונטיות מחרידה, כשהיא מעלה את השאלה: מה הלאה?
באופן מקברי מאוד,
זוג השחקנים מציע לצופים "תפריט בחירה" המזכיר תפריט במסעדה, תפריט המתייחס לאופנים השונים של המוות. הקהל
נדרש באופן אקטיבי לבחור: "הקפידו לבחור רק מנה אחת".
האפשרויות, כמו "מתאבנים", "מזון מהיר" והלהיט "שבעה באוקטובר ספיישל" ממחישות את הדרך שבה הומור שחור מעבד את הטראומה. הצגת המוות כ"ספיישל" ב"תפריט" הופכת את האסון לחוויה צרכנית, ובכך היא מוחה נגד הדרך שבה אנו מעכלים את האירועים הנוראיים באופן מנותק, ובוחנת את מידת השליטה או חוסר השליטה שלנו על סוף חיינו.
 |
| הדר גלרון ורועי הורוביץ. צילום איריס לוי |
ניקיון פוליטי: יאמר לזכות
הכותבת שהצליחה בחוכמה רבה שלא להיכנס – ואפילו במשפט –
לאזור הנפיץ זרוע המוקשים של הפוליטיקה הפנימית העכשווית. לא הייתה כל נגיעה לימין
או לשמאל, מה שהשאיר תחושה של ניקיון ואמינות בכל השחור העוקצני בו דנה ההצגה.
לסיכום "הפתרון
הסופי בינתיים" היא הצגה אמיצה, חכמה וחיונית. באמצעות מינימליזם אמנותי
ומקסימום פרובוקציה רגשית – ובראש ובראשונה ההומור השחור הנוקב – היא מנהלת את
הדיון הציבורי הכואב ביותר של ישראל בעידן הנוכחי. מומלץ לראות,
אך להגיע עם בטן ריקה.
