באריקי – כפי שסבתא קוראת לו – הוא ילד מתוק שיש לו אהבה ענקית, מובהקת ובלתי מתפשרת לצבע האדום. הסיפור מלווה את שגרת חייו שכולה צבועה באדום: את הבחירות שלו ואת הדרך שבה הוא רואה את סביבתו דרך "משקפיים" אדומים – החל מהבגדים שהוא בוחר ללבוש, דרך הצעצועים שלו, ועד למאכלים שהוא הכי אוהב. האהבה הזו כה גדולה, עד שגם כשמגיע חבר לביתו, בארי מתקשה לחלוק עמו את צעצועיו האדומים.
בספר מתוארים מפגשים עם אנשים ובעלי חיים, העוזרים לבארי להבין שיש עוד צבעים בעולם חוץ מאדום, וכי לצבע האדום ישנם גם שימושים נוספים. הספר עושה עבודה חינוכית נפלאה בכך שאינו רק מהלל את הצבע האהוב על בארי, אלא גם מלמד אותו אחריות; בארי מגלה שהאדום האהוב הוא גם הצבע של הרמזור שאומר "עצור!", של תמרורי האזהרה ושל הסכנה. החיבור הזה עוזר לילדים להבין את החשיבות ואת הקבלה לכך שהעולם שלנו מורכב מצבעים רבים ויפים, המקפלים בתוכם משמעויות רבות.
בעזרת השיח על חשיבותם של הצבעים וקבלתם, בארי מתחיל להבין שישנם מקומות שבהם חשוב להתגמש ולתת לטבע לעשות את שלו. היופי והייחוד של הספר טמונים בשאיפה ליצור איזון בין רגש לחוקים. הסיפור אינו מעודד את "כיבוי" האהבה של בארי לצבע האדום רק בשל היותו מסוכן, אלא מלמד אותו לכבד את העוצמה של הצבע הזה, תוך מתן גמישות גם לצבעים ולצרכים נוספים. זהו שיעור חשוב בוויסות, בהצבת גבולות ובהבנת המציאות סביבנו.
אהבתי במיוחד את הדרך הייחודית שבה מתמודד הסופר, שמעון לזימי, עם העקשנות והסרבנות של באריקי – התנהגות שהיא כה אופיינית וטבעית לילדים בגיל המדובר. הטיפול ברגש הזה נעשה בצורה רכה, מכבדת ומלאת תובנה.
האיורים האדומים והמקסימים של אריאל עיני מאוד משמחים, מפיחים חיים בסיפור ומוסיפים דגש ויזואלי נהדר לנאמר בספר.
