גני רמת הנדיב ופארק הטבע הסמוך להם טומנים בחובם סיפור היסטורי מרגש של חזון, ציונות והנצחה, השזורים בקורותיה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. המקום נקרא על שמו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, שהיה מראשי תנועת "חובבי ציון" והתומך המרכזי של ההתיישבות החדשה בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.
 |
| צילום ניסים לוי |
בצוואתו ביקש הברון רוטשילד כי לאחר מותו ומות רעייתו, הברונית עדה (אדלה), יועברו עצמותיהם לקבורה בארץ ישראל. בשנת 1954, כ-20 שנה לאחר פטירתו בפריז, הועלו עצמותיהם לישראל באוניית חיל הים, והם נקברו במערת קבורה החצובה בסלע בלב הגנים, במקום גבוה המשקיף אל הים התיכון, אל השרון ואל המושבות שהקים. סביב המערה תוכננו גנים מטופחים ומרשימים.
 |
| צילום ניסים לוי |
 |
| צילום ניסים לוי |
הגן המיוחד ברמת הנדיב אינו רק אתר זיכרון, אלא מתחם ייחודי שבו מתקיים שילוב הרמוני בין גנים פורחים לבין שמירת טבע קפדנית. השטח כולל פארק טבע רחב ידיים שבו אתרים ארכיאולוגיים עתיקים (כמו חורבת עקב), מסלולי טיול, ופינות ישיבה ומנוחה. המקום מנוהל כיום מתוך תפיסה מתקדמת של קיימות וחיבור עמוק בין האדם, האדמה והמורשת של המקום.
 |
| צילום ניסים לוי |
לאחרונה, במרחב הגן המטופח והמסודר, נוספה תערוכה מיוחדת בשם "תערוכה בשיחים". זוהי תערוכת פיסול קבוצתית מרתקת, המזמינה את המבקרים לחוויית גילוי ייחודית ולא שגרתית בחיק הטבע. התערוכה, באוצרותם של פרופ' עידו ברונו ואפרת קליפשטיין, מציגה עבודות פיסול של חמישה אמנים בולטים, המשתלבות באופן טבעי בתוך המרחב החי והנושם של הגנים – כאילו נבטו וגדלו בין השבילים הנסתרים.
במקום להציב פסלים בחלל סגור או על גבי כן מוזיאוני מבודד, התערוכה קוראת למבקרים לצאת מהשבילים המוכרים ולהפנות את המבט אל השוליים – אל בין השיחים, העצים והפינות הפראיות. "הרעיון הוא לבחון מחדש את מערכת היחסים המורכבת שבין האדם לטבע, בין אמנות תעשייתית לבין צמחייה חיה המשתנה עם עונות השנה ומזג האוויר", מסבירה אפרת קליפשטיין.
 |
| פרופ' עידו ברונו ואפרת קליפשטיין. צילום ניסים לוי |
בתערוכה מוצגות שש עבודות של חמישה אמנים (חלקן נוצרו במיוחד למקום וחלקן נבחרו מתוך יצירות קיימות):
יעקב דורצ'ין מציג פסל פלדה במראה תעשייתי (השוקל כעשרה טונות) בשם "מחסה", המשלב חומר תעשייתי כבד עם מראה הנדמה כגזע או סלע שצמח מתוך האדמה. הפסל הוקם במקום ונראה כאילו היה שם מאז ומעולם. פני הפסל מסוקסים כאילו עברו בליה גיאולוגית טבעית.
 |
| צילום ניסים לוי |
בין השיחים העבותים מתנוסס הפסל "מרום" של
משה רואס, המציג עבודה פיסולית רבת תנופה הנוצרת מיציקת ענפי דקל ששוכפלו והורכבו יחד למבנה דמוי רישום תלת-ממדי באוויר.
 |
| צילום ניסים לוי |
עדן בָּנֶט מציגה את "מאובן דרך", עבודה המשלבת חומרים כמו הטבעות צמיג, חול וגבס פולימרי, המזכירה שרידי מאובן או קרקעית של ים עתיק. המרחק הרב בין דימוי מאובן לבן לבין התבליט שיוצר צמיג בזמן נסיעתו יוצר סוג של דיסוננס בין הטבעי למלאכותי.
 |
| צילום ניסים לוי |
דב פייגין מציג את הפסל הקלאסי והמוקדם "ילדה ואיילה" (1944–1945) העשוי ברונזה, המציג דיאלוג שקט ורגיש ללא מילים בין הילדה לטבע. מאחורי פסל זה יש סיפור מרגש של תקופה עצובה בקיבוץ אפיקים:
אף על פי שמבחינה ויזואלית הפסל מציג רגע תמים ופסטורלי שבו ילדה עומדת לצד איילה ומאכילה אותה בעדינות, שמו הנוסף – "לזכר ילדים נהדרים" – חושף את ייעודו האמיתי. הפסל הוקם כדי להנציח את ילדי קיבוץ אפיקים שנפטרו בגיל צעיר. הפסל הושאל לתערוכה לתקופה של שנה.
 |
| צילום ניסים לוי |
זוהר גוטסמן מציג שתי עבודות מסקרנות – שני פסלים זעירים: "טיכה פורטונה של החורבות" (המתייחסת לאלת הגורל והמזל ובוחנת את ארעיות השלטון והתרבות) וכן "השליט הקטן". שתיהן ניצבות בלב ערוגת פרחים זעירה. התחושה שהצופה מקבל בזכות קנה המידה המוקטן של הפסלים היא סוג של ביקורת עצמית ויראת כבוד.
 |
| צילום ניסים לוי |
 |
| צילום ניסים לוי |
התערוכה מצליחה לחבר בצורה אלגנטית בין השמירה על הקפדנות והיופי של גני רמת הנדיב לבין עידוד סקרנות והתבוננות איטית ומעמיקה. היא אינה מחייבת פענוח אחיד או "מסר" נוקשה, אלא מזמינה אותנו, המבקרים, לשוטט, להתקרב, לשים לב לפרטים הקטנים שבשולי הדרך, ולגלות מחדש את הדיאלוג המיוחד שבין היצירה האנושית לאדמה ולצמיחה סביבה.
מאוד אהבנו את השילוב המיוחד של הפסלים בגן. הצורך ב"חיפוש" בין השיחים מעורר סקרנות ומוסיף המון להנאה. ממליצה בחום להגיע לחצי יום של רגיעה ואמנות!
הכניסה לגנים ולפארק הטבע היא ללא עלות, והתערוכה פתוחה למבקרים לאורך עונת התצוגה שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה