פאפעג'ינה בתיאטרון יפו

זה לי הביקור הראשון בתיאטרון יפו . התיאטרון שוכן בליבה של יפו העתיקה שזו כבר פתיחה נהדרת בשבילי . כל כך יפה יפו בלילות , מסתורית , מלכותית ומסקרנת . בכל פינה שומעים צלילים של מוסיקה – ערבית מתנגנת , פופ של שנות ה 90 אפילו מוזיקת טכנו מאחד הברים הצפופים.

התיאטרון שוכן במבנה רב קשתות המשקיף אל הים, מלא באווירה, באוויר ניחוח קל של מאפים מהמטבח הערבי הנמכרים במזנון , תאורה רכה ובליל קולות של המתארחים  דוברי עברית ערבית אנגלית ועוד.

במשך למעלה מחמש עשרה שנה, תיאטרון יפו יוצר שפה תיאטרלית ייחודית העושה שימוש בחלל המאתגר ובמרקם החיים העשיר הקיים ביפו האמון על קרוב בין העמים בכבוד הדדי ומתוך אמונה בדרך של פיוס ושלום דרך האומנות, דרך התיאטרון.

את ההצגה פאפעג'ינה הגדירה יוצרה חנה ואזנה גרינוולד כסיפור אוטוביוגרפי בדוי – הגדרה מעניינת לכל הדעות .

את פני הנכנסים לאולם התיאטרון הקטן מקדם ריח נעים של בישול ביתי ועל הבמה עומדת הכותבת חנה ואזנה גרינוולד שהינה גם המספרת של סיפור העלילה. במקום מלא באנשים – קבוצה של בני נוער מאחד המושבים בצפון – דוברי עברית, קבוצה של בני נוער מאחד הכפרים מאזור המשולש – דוברי ערבית וזוגות זוגות של "מבוגרים" שהגיעו לצפות יחד בהצגה.

"השם שלי הוא ימימה ,כשקוראים לי ימימה אני עונה .מאחורי הגב אני שומעת אותם אומרים שאני פאפעג'ינה .זה הכינוי שלי שם החיבה השנוא עלי שמזכיר לי כל מה שאני לא ...  כשאמא אומרת פאפעג'ינה אני יודעת שהיא מתכוונת שמהילדה הזאת לא יצא כלום..."

יפו ,סוף שנות השבעים .ימימה ,ילדה בת אחת עשרה , לומדת את העולם שבחוץ . היא רואה תמונות של אהבה, תשוקה ואלימות. כמו לב של אבטיח, כמו בור של ביוב פתוח. התמונות נחשפות בפניה ומאלצות אותה לבחור בין הבאבא סאלי לבן גוריון, בין ישראליות לערביות, ובין מציאות לדמיון. על הבמה מבעבעים זיכרונות ריחות וטעמים ומפתים  את המספרת של היום לפגוש בימימה של אז.

ההצגה פאפע'גינה הוא סיפור אישי קטן ומתוק שרקמה חנה וזאנה-גרינוולד, מנקודת מבטה הנאיבית אך הישירה של נערה צעירה  העוסק בזהות נשית, מרוקאית וישראלית הגדלה בתוך חברה מעורבת המתרחש ב"רחם" של הבית במטבח בבעבוע הסירים , ריח הגרעינים הנאפים העולה מהתנור  מוסיף לאוטנטיות של הסיפור ... במהלך ההצגה פוגשים הצופים חלק מהדמות הציוריות של יפו  המתקבצות  למטבח הביתי הקטן שמהווה חוט מקשר ביניהן . חוט זה תורם  ליצירתה של סעודה המוגשת לצופים בסוף ההצגה .

מאוד נהניתי  מההצגה – הרגשתי כמציצה לתוך חוויה אינטימית , לחיים שלמים שנפרסו בפניי על הבמה הפשוטה והקטנה הזאת. הכול היה קרוב פיזית ורגשית נוגע ומעורר מחשבות שלקחתי אותן איתי כשיצאתי לקרירות הלילית של יפו אחרי . מחשבות על דו קיום אפשרי וחשוב, מחשבות על קליטת עולים מארצות רחוקות ועל הנאיביות הילדותית המקסימה שהייתה ואיננה עוד.